בן שושנה ומאיר יוסף הלוי. נולד ביום כ"ב בטבת תש"ח (4.1.1948) בבת ים. אח ליהודה, דני ועדי.

משה גדל והתחנך בבת ים. למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" בעיר ולאחר מכן עבר לישיבה התיכונית "מרום ציון" בירושלים. הוא ניחן בחריצות, אהב לעזור והצטיין בלימודיו.

כילד וכנער היה אהוד. ריכז סביבו חברים, ואלה ליוו אותו גם בבגרותו. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא" והיה פעיל בה. תמיד התנדב להיות בצוות המארגן של פעילויות, ובטיולים ובמחנות אהב במיוחד לבשל.

אהב להאזין למוזיקה, ובייחוד לשיריהם של אלוויס פרסלי ופול אנקה. כשלמד לבחינות הבגרות הגביר את עוצמת המוזיקה ונהג לומר: "זה עוזר לי להתרכז".

בשנת 1965, בתום הלימודים בישיבה התיכונית, עבר לישיבת ההסדר "כרם ביבנה" והחליט להתעמק בלימודי תורה. בישיבה בלט כחבר אמת שתמיד מתייצב לסייע. חבריו לישיבה תיארו את טוב ליבו כתופעה מיוחדת, למשל לא הסכים שידברו לשון הרע בנוכחותו. הקשר עם רבים מהם נמשך לאורך שנים.

ראש הישיבה בחר בו פעמים רבות כבן לוויה בנסיעות ארוכות, משום שסמך על שיקול דעתו ועל נאמנותו ואהב את חברתו הרגועה, הקשובה והמתעניינת. באחת משיחות השבת בישיבה, כאשר רצה ראש הישיבה לתת דוגמה לאדם חזק, אמר לנוכחים: "אחד כזה כמו קריגל". היחס שלו להוויית הישיבה, לראשיה ולעובדיה היה עמוק ומיוחד, והוא שמר על קשר ארוך טווח עם המקום והאנשים.

חבריו של משה תיארו אותו כבחור גבוה ונאה, "סחבק", "חברה'מן", אחד שמרגישים טוב לידו ונהנים מחברתו. אהב לארגן להם טיולים מאתגרים בנגב ברכב שטח. לכל אחד התחבר בקלות. בנות התעניינו בו ושאלו עליו. גם שנים לאחר מכן, כשהלך בחוף בת ים, לעיתים תכופות היה פוגש מכר ותיק מסניף "בני עקיבא", נעצר לשוחח ומעלה זיכרונות.

בשנת 1967 התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר ושובץ בחיל הרגלים. במלחמת ההתשה (1969) נשלח לשרת במוצבים על גדת תעלת סואץ שבחצי האי סיני, שעבר לשליטת ישראל.

בעת שירותו במוצבים נפגע קשה בהפגזה של הצבא המצרי. בעקבות הפציעה עבר שיקום ארוך, בהמשך השתחרר מצה"ל.

במהלך השנים הידרדר מצבו של משה. הוא נאלץ להסתייע בכיסא גלגלים, וכן נפגעה יכולת הדיבור שלו. למרות הקושי בדיבור הצליח לתמצת בכמה מילים את מה שרצה וכך היטיב לבטא את עצמו.

בשנת 1983 נישא לחנה. השניים ניהלו שגרת חיים ולא הרשו לנכות להפריע לה. הם טסו לטייל באירופה וטיילו בארץ עם חברים ועם בני משפחה. כאדם משפחתי אהב לחלוק את חוויותיו עם כמה שיותר אנשים. בליל הסדר נהגו בני הזוג לארח את המשפחה, ולמשה היה חשוב שגם החילונים שבהם ישתתפו באירוע. בכל יום של בחירות, יום שבתון במדינה, נהג להיפגש עם כל בני המשפחה. באחד הימים האלו הכינו אחייניו שלט גדול שנכתב עליו: "השנה בחרנו בכם, משה וחנה האהובים".

שחמט היה משחק אהוב עליו. הוא היה מסוגל לשבת שעות ולהתמודד עם יריבים קשוחים. מעולם לא ויתר על משחק.

באופן קבוע ביקר בסניף "בית הלוחם", שם קיבל טיפולים ושוחח עם חברים שהכיר במקום. הם סיפרו שהוא הרבה לחייך, שמר על חוש הומור ולמרות מצבו לא היה נרגן. אחת המטפלות אמרה עליו: "אחד המטופלים היחידים שמעולם לא שמענו ממנו מילה רעה".

אחייניו סיפרו שמשה האמין כי פציעתו היא גזרת גורל, וכי עליו למצות את המרב: "הוא קיבל את הדין באהבה גדולה. בכל מצב רצה להצליח ליהנות ולהשתתף עם כולם". רעייתו חנה סיפרה: "התקווה של משה נתנה כוחות לכל הסובבים". הוא עצמו נהג לומר בהקשר זה: "אני חי את הרגע. טוב לי, ומה שיהיה, יהיה".

מדי שנה הקפיד לבקר את משפחת חברו דוד שנהרג במוצב במלחמת ההתשה. דירת המשפחה הייתה בקומה השנייה, אך משה לא ויתר על הביקור, וחבריו סייעו לו לעלות במדרגות. למשה היה מטפל מסור שליווה אותו במשך עשרים ואחת שנה – יורם. הם היו לחברים קרובים.

בשנים האחרונות של חייו חלה הרעה במצבו. אף על פי כן לא ויתר על הלימוד המשותף בחברותא. חבריו תיארו אותו כבן תורה שעולמו סביב הלימוד והחברותא וסביב רעייתו, משפחתו וחבריו.

משה חיים קריגל נפטר ביום י"א בשבט תשע"א (16.1.2011). בן שישים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, פתח תקווה. הותיר אישה ושלושה אחים.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איש גומל חסד" וכן ציטוט מתהילים קיב, ו: "כי לעולם לא יִמוט לזכר עולם יהיה צדיק".